כשעזבתי את ישראל בשנת 2012 הסיבה הייתה פשוטה. אמנם בארץ הייתי מתכנתת, בשיא תקופת ההייטק המשכורת היתה 20 אלף ברוטו – מתוכה נשאר בנטו בערך 13 אלף. לא רע? נכון.
אך בתקופה הזו הספקתי לצבור חובות מניסיון להקים עסק שכשל ב 2009. המשכורת נועדה לסגור חוב קטנטן של 70 אלף (שני כרטיסי אשראי והלוואה לגדולה) שתפח ל280,000 שקלים. אני? פשיטת רגל? לעולם לא! עבדתי קשה, קיבלתי הלוואות ועזרה (ביום תכנות בלילה חלוקת עיתוני מעריב).
ב-2012 הייתי חייבת לסגור את החוב. הייתי חייבת לטוס לארה"ב ולבטל את עיכוב היציאה מהארץ.
חייו של אדם אהוב היו תלויים בכך.
אחרי חצי שנה הייתי צריכה לעמוד מול החלטה חשובה. לחזור עם בני בן ה-13 לארץ ולנסות עוד פעם להתחיל מ-0. עם משרת תכנות או להתחיל את חיי כאן בארה"ב. הבנתי שדירה בארץ כנראה לעולם לא תהיה לי. שנה לאחר מכן גיליתי את העולם הנפלא של הנדל"ן בארה"ב.
השקעות של 50,000$ ופחות שמניבות שכירות של 500-750$. תשואה יפה ביבשת בה רמת החיים גבוהה ועלות המחייה היא שליש מהארץ (היום הדלק, לדוגמה, עומד על פחות משלושה שקלים לליטר).
אז הבנתי.
היום לא הייתי משקיעה מיליוני שקלים בדירה בארץ, גם אם היה לי אותם. הייתי קונה בארה"ב עוד ועוד נכסים ושוכרת דירה במקום בו אני רוצה לגור בארץ, אם אחזור.
לחברים שלי אני נותנת המלצה דומה.
אודות המחבר
השארת תגובה